top of page

"my hotel life"

אחרי הקרע בכבד והלידה השקטה, נסגרתי בביתי כשנתיים, מבלי לצאת. הבית היה לי לשכבות הגנה. קצת לפני המסע, כשיוני פרסם את הבית לשכירות באתר יד שתיים, היה לי קשה, אפילו לדבר. הייתי חשופה, פגיעה ומבולבלת. שכבות ההגנה שלי מוצגת כעת בחלון הראווה של הדף, מי ירצה בהם? ואיך אסתדר? אני זוכרת שהללי התרגשה מזה מאוד. רני אמרה לי: "את תראי, יהיה לך הרבה בתים, ויהיו להם צורות חדשות".


בשבת הקרובה אנחנו נעזוב את פוקרה שבנפאל, שבה שהינו במשך חודש וחצי אחרי שעזבנו את הבית. ממנה יצאנו לטיולים בהרים ושמורות טבע ואליה חזרנו. פוקרה שוכנת ליד אגם פיוואה. יש בה טיילת שאליה מגיעים תיירים מקומיים ותיירים מכל העולם. בטיילת יש לונה פארק או בשמו המקומי "דיסנילנד", מסעדות שמציעות הופעות חיות, גלידה ושיפודים. בימים טובים ובהירים רואים מכאן את הרי ההימלאיה הקרובים. באגם שטים בסירות פדאלים ויש מלא ציפורים, אך לא כדאי לשחות כי המים מזוהמים (כנראה שעדיין מוזרמים מי ביוב).


חזרנו אל פוקרה גם בגלל שהיא מאוד נעימה, אך גם בגלל בית המלון של מישל. או יותר נכון, מישל.


מישל היא מנהלת את בית המלון שהגיעה משנחאי, סין. היא מנהלת את המקום כבר שש שנים והיא מספרת על "my hotel life" בגאווה. בעלי המלון הם שני חברים: האחד נפאלי והשני הודי. הכרנו את שניהם כשמישל לקחה אותנו יחד איתה לחתונה של הבת של בעל בית המלון הנפאלי.


בית המלון הוא קטן שנפגע, כמו כל מקומות התיירות, בתקופת הקורונה. מישל סיפרה שהיא לא יצאה מבית המלון בתקופת הסגר וכל יום היא הייתה מציירת ציור חדש ואחר. היא הייתה מציצה לעולמה הפנימי ומציירת בצבעים ססגוניים ובקווים מדויקים, דמויות שהיא אוהבת מחייה ודמויות מבית המלון. היא מספרת שכל יום התחיל בציור ונגמר בציור. וכך יום למחרת. הקורונה הפגישה אותה עם געגועים להוריה ולאחותה בסין, לחיים התוססים שהיו בבית המלון, למפגש הבין אישי. מישל סיפרה שלפני הקורונה היא הייתה נוהגת לתת חלק מהמשכורת שלה עבור בית הספר ליתומים שנמצא בעיר. היא מספרת שהיא הציעה לילדים להתרחץ במלון וזה אחרי שדאגו לתלבושת נקייה וחדשה שנקנתה עבורם. אך לדעתה אין זה נכון לעשות כך. אין זה פתרון לעוני אלא ניצול שלו. "יש ללמד אותם לדוג ולא לתת להם דגים" כך היא סיכמה לומר. מישל עוד סיפרה שבנפאל בנישואים, הגבר מקבל את מלוא ההחלטות ולאישה אין כוח או סמכות כשבסין זה לא כך. היא ביקרה את התרבות המפלה וריתקה אותנו עם ההשוואה שעשתה בין התרבויות השונות.

בקריסמיס מישל ביקשה שנחגוג איתה. היא ביקשה לערוך ארוחה סינית יחד איתנו ועם העובדת שלה וילדיה. בשעה שתיים קבענו להיפגש לארוחת צהרים חגיגית. יוני ודורון הלכו לקנות מתנות כמחווה ובמקביל הילדים של סוליטה, העובדת בית המלון, שיחקו עם הילדה של השכנים. כשהגענו בשתיים, מישל נראתה כועסת. "הילדה של השכנים גנבה את כל הקישוטים של העץ, היא מסרבת להחזיר". אכלנו את הארוחה כשאנחנו מבואסים יחד איתה. שחר שאל אותה "למה היא לקחה?" מישל אמרה "שהיא לקחה בגלל שאין לה. בגלל שהיא ענייה ואין לה משחקים בבית. ובכל זאת זה לא מצדיק את מה שהיא עשתה". סוליטה והילדים הלכו לשוחח עם ההורים של אותה ילדה וחזרו עם הקישוטים. בבוקר למחרת מישל שוחחה עם הילדה. "אכפת לי ממך, אך אינך מורשת להיכנס לכאן".


שאלתי את מישל אולי הילדה רצתה גם להיכנס לסיפור? להיות חלק מאותו יום חג? גם אם הוא לא שייך לה? אולי היא ביקשה לייצג את העוני, לתת לנו להרהר במושג גניבת התרבות, אני לא יודעת? פשוט להיות חלק בסיפור "my hotel life" כמו שאנחנו חלק ממנו?


תפיסת החיים כסיפור, מרגשת לא?

אלו דמויות נכנסות לסיפור שלנו? ולמה? מי כותב את הסיפור? או מתי הוא נכתב? מה כתוב בעוד כמה עמודים? האם אוכל למחוק את השורות הקודמות? מי קורא אותי? והאם הקריאה היא בהכרח לינארית?


אני חושבת שבסיפור שלנו בפוקרה, מצאנו את מה שרני רצתה להסביר לי (יהיה לך בית הוא רק יתלבש בצורות שונות). כעת אני כותבת מהמרפסת הגג של בית המלון, שצופה לדיסנילנד. אורות גלגל הענק נשקפים במים. עוד יום וניפרד גם מהבית הזה, ממישל. מנוכחותה שידעה לחבק את שחר ודורון שחוזרים מלוכלכים אחרי טראק (שמאק), מצוננים כשירדו לאגם כשקר, עליזים כששיחקו מחבואים בין מדרגות הבית, מרוצים כשיצאו מנוצחים במשחקי הקלפים ושבעים מארוחות בוקר דשנות.


אך לא לפני ש...

ניקח ממנה את הרישומים לביקור בסין כפי שהיא ביקשה שנעשה עם הילדים

ונכיר תודה על בית.


(נראה לי שגם לפה נתגעגע... אח)





44 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page