לפנות בוקר סיימתי את הסיפור "החברה שלי מיפן" שהוא הומאז' לנוריקו סאן, הילדה מיפן. הסיפור מתחיל כך:
"דורון יצאה למסע במזרח הרחוק יחד עם משפחתה. היא בת שמונה אך את המסע היא התחילה כשהייתה בת שבע... את החפצים בחדר שלה ארזו הוריה בארגזים והשאירו רק את הדברים החשובים שנכנסו לתיק גב אחד גדול. את תיק הגב אמה של דורון סוחבת על גבה. לדורון אח גדול ממנה בחמש שנים ושמו שחר. לשחר גם תיק גב גדול וכך גם לאבא. במסע ישנם אירועים מתוכננים, כמו מתי עולים למטוס ולאן טסים? אבל יש גם אירועים לא מתוכננים שקורים בלי לדעת מתי? מה? ומי? וכמה? אלו אירועים שאי אפשר לדמיין אותם והם כמו הפתעה. אם תשאלו את דורון איזו הפתעה הייתה לה במסע עם משפחתה במזרח היא בוודאי תגיד לכם: "החברה שלי מיפן".
אבל ליפן לא יכולנו להגיע אם לא היינו עובדים בחווה.
על האפשרות לעבוד בחווה סיפרו לנו ניר ונועם שביט יואל (שעבדו בכמה חוות שונות בטיול שעשו השנה עם ילדיהם). הם הכירו לנו את האתר "וויפינג" שאליו נרשמנו ובשיחות לא מעטות - הם ליוו אותנו בתהליך. העבודה בחווה הייתה חוויה יוצאת דופן.
חודש אחרי שסיימנו את העבודה בחווה, במקום אחר לגמרי, הכרתי את הגר ארובס מזור. הגר יחד עם בועז וילדיהם מטיילים כבר כמעט שנה. סיפרתי להגר על החוויה ביפן ועל נוריקו סאן, והגר שבמקצועה עורכת לשונית הפנתה אותי בהתרגשות לדבורית שרגל, שיצרה סרטים דוקומנטריים בחיפושה אחר הגיבורים של סדרת הספרים "ילדי העולם". בשיחות עם הגר הטקסט הראשוני השתנה וקיבל ממד של סיפור. אחרי זמן מה גיליתי שאי שם במזרח נרקמה חברות בין המשפחה של נועם וניר למשפחתה של הגר ובועז (תהיתי על המעגליות...) אבל רגע, יש עוד נקודה חשובה לציין.
במהלך המסע שוחחתי בזום עם איריס ארגמן, סופרת הילדים שכתבה את "רוזלינדה" על "מכתבי שסק". חודשיים לאחר שיחת ההיכרות שלנו, איריס ביקשה לשאול לשלומי. אז על רצפת העץ בבית המסורתי בחווה ביפן, עם גב עייף מיום עבודה בשדות האורז וניקוי אורוות סוסים, כעת מנסה לנוח על מזרן דק דק (כתבתי דק?) עניתי לאיריס: "את מכירה את נוריקו סאן?" וסיפרתי לה מה קורה סביבי וקצת על יומי. איריס כתבה לי בהתרגשות של ילדה עם מילים שלא אשכח: "תכתבי את נוריקו סאן שלך". איריס הנחתה אותי לכתיבה חופשית משוחררת מכל שיפוט. כתיבה עצמית. כמה משמח לדבר את השפה. גם איריס הייתה חלק מהמסע ולא שהוא מסתיים, פשוט... איריס עשתה מחווה גדולה בשבילי. היא חיברה בין "מכתבי שסק" ובין קרן סאסא סטון, שהוא ארגון חברתי שמוביל את תחום החינוך לילדים מאושפזים בבתי חולים בארץ. הפגישה הראשונית בזום עם המנכ"לית אתי אבני ופרופ' שי רודין הייתה פגישה מחממת את הלב, מרוממת נפש. (היי, יש כאן רצון משותף לעשות את מה שסיפורים עושים... קסמים). ו... אני לא יודעת מה יהיה בהמשך, אבל אני רק רוצה לעצור לרגע.
להגיד תודה.
תודה לך ולכל המשפחות שהכרנו במסע.
תודה שגרמתם לי ולנו - להיות קצת יותר אמיצים,
בין עם בעבודת החווה ובין עם בעבודת הכתיבה.
ואולי אנחנו גם ילדי העולם?
בקרוב אשמח להזמין למפגש בזום, שבו נספר ונקרא את היצירה "החברה שלי מיפן" הומאז' לנוריקו סאן, הילדה מיפן, וגם אספר על עוד יצירות שנוצרו תוך כדי מסע. ממש הפתעה!
שלכם,
סיון
עוד על השותפים במסע:
סופרת ,יזמית חינוך ואוצרת. בין יצירותיה: רוזלינדה, פנס מצפן וילד, הדובי של פרד.
ארגון חברתי שמוביל את תחום החינוך לילדים מאושפזים בבתי חולים בארץ, הארגון פועל בשותפות עם משרד החינוך.
עורכת לשונית ומטיילת עם משפחתה כמזה שנה.
דוקומנטריסטית ישראלית שבין יצירותיה שלושה סרטים דוקומנטריים שעוקבים אחר מה קרה ל"ילדי העולם".
שי רודין הוא מרצה בכיר בחוג לספרות ובתכנית התואר השני לחינוך משלב במכללה האקדמית לחינוך גורדון.
נוריקו סאן, הילדה מיפן בהוצאת קיבוץ המאוחד
מתוך סדרת ילדי העולם שצולמה בידי אנה ריבקין-בריק וסּוּפרה ברּוּבּה בידי אסטריד לִינְדְגְרֶן ולאה גולדברג.
